סעיף 118 מאפשר לנושה (לא רק לחייב) להגיש בקשה לפתיחת הליכי חדלות פירעון נגד החייב. הליך זה נדיר ומסובך — דורש הוכחות חזקות שהחייב במצב חדלות פירעון אמיתי.
📖 מקור: חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, סעיף 118 · נוהל 18.1 (ינואר 2026) · המסמך הרשמי
"נושה שלו חוב פסוק או מוסכם בסכום של 100,000 ש"ח לפחות, רשאי להגיש בקשה לפתיחת הליכי חדלות פירעון נגד החייב..."
הליך זה נדיר מאוד. נושים מעדיפים להמשיך לעקל ולנסות לגבות בלבד. בקשת נושה רלוונטית רק כש:
אם נושה מגיש בקשה נגדך, יש לך 30 יום להגיש התנגדות. הגנות אפשריות:
למרבה הפלא, בקשת נושה יכולה להיות יתרון לחייב: היא מאלצת אותו להליך מסודר במקום עיקולים פראיים. רבים אחרי בקשת נושה מגלים שזה לטובתם.
סעיף 118 קובע מבחנים משלימים לסעיף 117. אפילו אם עמדת בתנאי הסף הבסיסיים, יש מקרים שבית המשפט יבחן נסיבות נוספות לפני אישור: ניסיון קודם של חדלות פירעון, היסטוריית גביה, התנהלות עם נושים.
כן. ביטול פש"ר בעבר לא חוסם הליך חדש בחוק החדש 2018. צריך להסביר למה הביטול קרה — אם זה היה בגלל אי-תום לב, יש סיכון. אם זה היה בגלל נסיבות חיים — בסדר.
צריך להסביר את הסיבה: איבדת עבודה, מחלה, גירושין. הפרה בגלל נסיבות חיים — מקובל. הפרה מתוך אדישות — סיכון לפסילה.
לא בהכרח. אם הגעת לנקודה שאי אפשר לשלם — תקנה לעצמך עו"ד שיתקשר במקומך. הוא "מתעל" את הקשר באופן מקצועי. אם בכלל אין מגע — סיכון.
כל מצב שונה. אם המידע פה לא עונה על השאלה שלך — תכתוב לי בוואטסאפ ואני אענה אישית.
💬 שאל אותי בוואטסאפ14 שנות ניסיון בעולם החובות. 500+ תיקים. הרבה מהם נגעו במבחנים נוספים (סעיף 118). בדף הזה אני מסביר לך את זה מהזווית של מי שעבד עם זה אלף פעמים — לא ספר משפטי, לא בלוג גנרי.
נורית (שם בדוי) פתחה פש"ר בעבר ב-2014, ההליך בוטל. עכשיו, ב-2026, החובות חזרו. היא חששה שלא תוכל לפתוח שוב. סעיף 118 מאפשר זאת — אבל בודק בקפדנות. הראיתי שהביטול הקודם היה בגלל גירושין יקרים, לא חוסר תום לב. נורית בהליך פעיל היום.
סעיף 118 הוא "מבחני בקרה" נוספים שבית המשפט בודק לפני אישור: ניסיון הליך קודם, הסדר חוב שהפר, שיתוף פעולה עם נושים. לא חוסם בקלות — אבל מחייב הסבר.
כשמישהו פונה אליי בעניין מבחנים נוספים (סעיף 118), אני עושה את זה ב-3 שלבים:
הכל דיגיטלי — וואטסאפ, מייל, gov.il. אין צורך לבוא למשרד.
כן, אבל יבדקו מדוע ביטלו. אם הסיבה הייתה לגיטימית — אישור ניתן.
תלוי בסיבה. נסיבות חיים — מקובל. אדישות — סיכון.
לא בהכרח. אם תיקח עו"ד שיענה במקומך — מספיק.
ייעוץ ראשון אצלי הוא ללא התחייבות. תוך 15-30 דקות תקבל תמונה ברורה של המצב והאפשרויות.
סעיף 118 הוא החובה הכי קריטית של החייב בהליך. הוא מחייב חשיפה מלאה ומדויקת של כל הנכסים, ההכנסות, וההתחייבויות. הפרת סעיף 118 = סנקציות חמורות, כולל סירוב הפטר וביטול ההליך.
החייב חייב לחשוף:
טעות נפוצה: חייבים חושבים שצריך לחשוף רק בעת הגשת הבקשה. אבל החובה לפי סעיף 118 היא מתמשכת:
הפרה של סעיף 118 = סנקציות מצטברות חמורות:
טעות 1: "זה רק 5,000 ש"ח בקופ"ג, לא חשוב לציין." לא נכון. כל נכס — חובה לציין. גם 500 ש"ח.
טעות 2: "החשבון רשום על אשתי, אז לא שלי." אם אתה משתמש בו, או יש לך חתימה — חובה לציין. הסתרה = סנקציות.
טעות 3: "אני אגיד בעל פה לממונה, לא צריך לציין בטופס." חובה בכתב. הצהרה בעל פה לא תופסת.
טעות 4: "אם אני לא יודע במדויק את הסכום, אדלג." לא. כתוב "סכום משוער" או "הערכה". העיקר — לציין.
תיקון מיידי דרך תוספת לטופס. אם תזכר תוך 30 ימים — לרוב לא סנקציות. אם מתגלה אחרי 12 חודש — בעיה חמורה.
כן. גם ירושה צפויה (אבא שלך נפטר ועוד לא קיבלת) — חובה לציין. הממונה ייקח את זה בחישוב.
כן. כל חשבון שאתה רשום בו, גם עם בעלות משותפת — חובה לחשוף.
אם זה כסף שלך — חובה לחשוף. גם אם החשבון לא רשום על שמך. עיקרון של "נהנה אמיתי" — לא מעניין מי רשום.
ברוב המקרים מי שפותח הליך חדלות פירעון הוא החייב עצמו, כדי לצאת ממעגל החובות ולקבל בסופו של יום צו הפטר. אבל חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע״ח-2018 לא סגר את הדלת הזו רק בפני החייב. סעיף 118, בהתאם לתפיסה שעליה בנוי החוק, מאפשר גם לנושה להגיש בקשה לפתיחת הליכים נגד חייב שאינו פורע את חובותיו. ההיגיון מאחורי המהלך הוא איזון: החוק מעניק לחייב הגנות רבות ומסלול מסודר לשיקום, ובתמורה הוא נותן גם לנושה כלי לגיטימי לפעול כאשר החייב פשוט מפסיק לשלם ומתחיל, לעיתים, גם להבריח נכסים.
חשוב להבין את הרעיון המרכזי: הליך חדלות פירעון אינו עונש שהנושה מטיל על החייב. הוא מנגנון שנועד לרכז את כל החובות והנכסים תחת פיקוח אחד, למנוע מירוץ בין נושים, ולחלק את מה שקיים באופן הוגן. כאשר נושה יחיד מרגיש שהוא מפסיד למירוץ הגבייה — נושים אחרים מקדימים אותו, נכסים נעלמים, כספים מוברחים — סעיף 118 מאפשר לו לבקש שבית המשפט ייקח את ההגה ויכניס את התמונה כולה לתוך מסגרת מסודרת ושקופה.
כשחייב מגיש בעצמו בקשה לפתיחת הליכים, נקודת המוצא היא בקשה לעזרה: הוא מבקש מהמערכת להכיר במצבו, לפרוס את חובותיו ולהוביל אותו אל שיקום כלכלי. הנטל עליו הוא בעיקר להוכיח כי הוא אכן חדל פירעון וכי הוא פועל בתום לב. לעומת זאת, כאשר נושה מגיש בקשה לפי סעיף 118, מדובר בהליך שנפתח מבחוץ, לעיתים בניגוד לרצון החייב.
מכאן נובעים כמה הבדלים מעשיים. ראשית, בבקשת נושה הנטל להוכיח את מצב חדלות הפירעון של החייב מוטל על הנושה, ולא על החייב. שנית, לחייב שמורה הזכות להתנגד ולטעון שהוא כלל אינו במצב חדלות פירעון. שלישית, בקשת נושה נבחנת בעין ביקורתית — בית המשפט בודק שהיא לא מוגשת כאמצעי לחץ פסול בסכסוך מסחרי, אלא משקפת מצב אמיתי של חוסר יכולת לפרוע. ככלל, החוק אינו מעוניין שהליך חדלות פירעון ישמש מקל כלכלי בידי נושה שרוצה פשוט להפחיד חייב שיש עמו מחלוקת כספית לגיטימית.
כדי שבקשת נושה תתקבל לדיון בכלל, עליה לעבור סף כניסה. לא כל נושה, בכל סכום, יכול לגרור חייב להליך חדלות פירעון. לפי הרעיון שבבסיס הסעיף, הנושה נדרש להראות שהחוב שלו מוצק דיו ושמצב החייב מצדיק את המהלך. ככלל, אלה התנאים שנבחנים:
חשוב להדגיש: עמידה בתנאי הסף היא רק כרטיס כניסה לדיון. היא אינה מבטיחה שההליך ייפתח. בית המשפט עדיין שוקל את מכלול הנסיבות, את טענות החייב, ואת השאלה אם פתיחת הליך היא אכן הצעד הנכון והמידתי במקרה הזה.
אחד הכלים המרכזיים שבהם נעזר נושה הוא חזקת חדלות הפירעון. במקום לחייב את הנושה לפרוש את כל תמונת הנכסים וההתחייבויות של החייב — מידע שברוב המקרים כלל אינו בידיו — החוק מאפשר לו להישען על סימן חיצוני ברור: החייב קיבל דרישת תשלום מסודרת על חוב מוכר, וחלף פרק זמן משמעותי מבלי שפרע אותו ומבלי שהסדיר אותו.
כאשר מתקיים סימן כזה, קמה הנחה לכאורה שהחייב נמצא במצב חדלות פירעון. הנטל עובר אז אל החייב: אם הוא רוצה לסתור את ההנחה, עליו להראות שהוא כן יכול לשלם — למשל שהחוב שנוי במחלוקת אמיתית, ששילם בפועל, או שיש בידיו נכסים והכנסות המספיקים לכיסוי חובותיו. חזקת חדלות הפירעון אינה הכרעה סופית; היא נקודת פתיחה שמעבירה את כדור ההוכחה. חייב שמקבל דרישה כזו ומתעלם ממנה מגדיל את הסיכון שהחזקה תפעל נגדו, ולכן ככלל מומלץ להיוועץ מוקדם ולא לחכות שהבקשה תוגש.
בקשת נושה אינה סוגרת אוטומטית את גורלו של החייב. היא פותחת רצף של שלבים שבכל אחד מהם יש לחייב הזדמנות להשמיע את קולו:
בכל אחד מהשלבים האלה יש משקל אמיתי לטיעונים ולתזמון. חייב שמגיב מהר, בצורה מסודרת ומגובה במסמכים, נמצא בעמדה טובה בהרבה מחייב שממתין לרגע האחרון או מתעלם לחלוטין.
חייבים רבים מגיבים לבקשת נושה בבהלה, ומדמיינים שכל עולמם קורס. המציאות מורכבת יותר, ולעיתים אף פחות מאיימת ממה שנדמה. כאשר נפתח הליך חדלות פירעון, נכנסת לתוקף תמונה חדשה שיש בה גם הגבלות וגם הגנות:
מהזווית הזו, בקשת נושה — שנחווית תחילה כמכה — עשויה דווקא לדחוף את החייב אל תוך מסלול שהיה נמנע ממנו במשך שנים. לא מעטים מגלים בדיעבד שהמעבר מ״עיקולים ללא סוף״ אל ״הליך מסודר עם קו סיום״ שיפר את חייהם. עם זאת, כל מקרה נבחן לגופו, ואין להסיק מכך שכל בקשת נושה היא בשורה — לכן חשוב לבחון את הנסיבות הספציפיות מול איש מקצוע.
נניח, לצורך המחשה בלבד, בעל עסק שרכש סחורה מספק גדול ולא שילם. הספק פנה לבית המשפט, קיבל פסק דין על חוב של מאתיים אלף ש״ח, ושלח דרישת תשלום מסודרת. חלפו חודשים, החוב לא שולם, ובמקביל הספק שמע שבעל העסק מעביר לקוחות לחברה חדשה שפתח על שם קרוב משפחה.
במצב כזה הספק עשוי לשקול בקשת נושה. החוב פסוק וברור, יש דרישת תשלום שלא נענתה, ויש חשש ממשי להברחת נכסים והעדפת נושים. במקום להמשיך לרדוף אחרי עיקולים בודדים, הבקשה שואפת לרכז את התמונה כולה תחת פיקוח.
מנגד, אם היה מדובר בחוב שנוי במחלוקת אמיתית — למשל טענה שהסחורה הגיעה פגומה — התמונה הייתה משתנה, וסביר שבית המשפט היה מפנה את הצדדים תחילה לברר את המחלוקת הכספית עצמה. הדוגמה היא כללית בלבד; כל תיק אמיתי נבחן לפי נתוניו.
קבלת בקשת נושה אינה סוף פסוק. לחייב שמורות מספר טענות הגנה, וההצלחה תלויה בעובדות ובאיכות ההצגה שלהן. ככלל, אלה קווי ההגנה המרכזיים:
בחירת קו ההגנה הנכון היא החלטה מקצועית שמשפיעה על כל המשך הדרך. לפעמים ההגנה הטובה ביותר אינה מלחמה חזיתית אלא הצעת מתווה מסודר שמראה לבית המשפט שהחייב פועל בתום לב ומעוניין להסדיר. לכן ככלל מומלץ להיוועץ לפני שמגישים התנגדות, ולא אחרי.
אי אפשר להבין את סעיף 118 לבדו. הוא חלק ממארג שלם של סעיפים שמסדירים את פתיחת ההליך ואת ניהולו. כדי לראות את התמונה המלאה, כדאי לקרוא אותו לצד הסעיפים המשיקים לו — כל אחד מוסיף נדבך אחר לאותו מנגנון:
מעבר לסעיפים עצמם, שווה להכיר את התמונה המעשית: מהו הליך חדלות פירעון כולו, מתי עדיף לפנות להסדר חובות מוסכם, וכיצד נראה שיקום כלכלי בסופו של ההליך. מהצד השני של המתרס, נושה ששוקל את הצעד יכול ללמוד על ייצוג נושים ועל האופן שבו מתנהלים הליכי הוצאה לפועל בטרם מגיעים לבקשה כזו.
לא בהכרח. דרישת תשלום היא לרוב שלב מוקדם יותר, שנועד להעמיד אותך על החוב ולפתוח את הדרך לחזקת חדלות פירעון. עצם קבלת דרישה אינה פתיחת הליך, אך היא סימן שכדאי להתייחס אליו ברצינות ולא להתעלם ממנו.
ככלל לא. הנושה צריך חוב מוצק — בדרך כלל פסוק או מוסכם — ובסכום משמעותי, ולא סכום זניח. הסף נועד למנוע שימוש בהליך ככלי לחץ במחלוקות קטנות.
התעלמות היא ככלל הצעד המסוכן ביותר. אם לא תגיש התנגדות בתוך פרק הזמן הקצוב, בית המשפט עלול להכריע על סמך הבקשה בלבד, וחזקת חדלות הפירעון תפעל נגדך. תגובה מסודרת ובזמן שומרת על מרחב התמרון שלך.
אם החוב שנוי במחלוקת אמיתית, זו טענת הגנה מרכזית. בית המשפט אינו מעוניין שהליך חדלות פירעון ישמש קיצור דרך לניצחון בסכסוך מסחרי, ולכן ככלל מפנה מחלוקת כספית כנה לבירור במסלול הרגיל.
לעיתים כן. חייב ששקוע שנים בעיקולים בלתי פוסקים עשוי למצוא שהמעבר להליך מסודר, עם תשלום שנקבע לפי היכולת ואופק של הפטר, מיטיב עמו. אין בכך הבטחה — כל מצב נבחן לגופו, ולכן חשוב לבדוק את הנסיבות שלך באופן ספציפי.
גם כאשר הליך נפתח ביוזמת נושה, ולא ביוזמת החייב, עקרון תום הלב נשאר במרכז. מרגע שההליך יוצא לדרך, ההתנהלות של החייב היא שתקבע במידה רבה את גורלו: האם ישתף פעולה עם הגורם המפקח, האם ימסור מידע מלא ומדויק, והאם יפעל בשקיפות מול הנושים ובית המשפט. חייב שנגרר להליך בעל כורחו אך בוחר לשתף פעולה בהגינות, ככלל משפר משמעותית את מעמדו ואת הסיכוי להגיע בסוף הדרך אל צו הפטר.
מנגד, חייב שמנסה ״לשחק אותה״ — מסתיר הכנסות, מוסר מידע חלקי, או מגלה את אותם הנכסים שכבר ידועים בלבד — מסתכן בכך שההליך שנפתח נגדו יסתיים לרעתו. חשוב להבין שתום לב אינו רק סיסמה מוסרית; הוא קריטריון מעשי שנבחן לאורך כל הדרך, החל מהתגובה לבקשת הנושה ועד לשלב ההפטר. לכן, גם מי שכועס על עצם הגשת הבקשה נגדו, מוטב לו לתעל את האנרגיה אל התנהלות מסודרת ושקופה — זו האסטרטגיה שמשתלמת לאורך זמן. ככלל, מומלץ להיוועץ כדי לתרגם את העיקרון המופשט הזה לצעדים קונקרטיים המתאימים למקרה הפרטני.
אחד המניעים המרכזיים לבקשת נושה הוא החשש שה״עוגה״ תיעלם לפני שיספיקו לחלק אותה. כאשר חייב מתחיל להיקלע לקשיים, לא פעם מתעורר פיתוי להעביר נכסים לבני משפחה, לרוקן חשבונות, או לשלם דווקא לנושה אחד ״קרוב״ על חשבון כלל הנושים. שתי התופעות האלה — הברחת נכסים והעדפת נושים — הן בדיוק מה שהליך חדלות פירעון מסודר נועד לבלום.
היתרון של פתיחת הליך הוא שהוא ״מקפיא״ את התמונה ומאפשר לבחון פעולות שנעשו בתקופה שקדמה לו. ככלל, החוק מאפשר לבחון העברות נכסים והעדפות שבוצעו סמוך למועד חדלות הפירעון, ולעיתים אף להשיב אותן לקופת הנשייה כדי שיחולקו באופן הוגן בין כלל הנושים. מבחינת הנושה, זהו טעם מרכזי להזדרז ולא להמתין: ככל שעובר הזמן, גדל הסיכון שהנכסים יתפזרו. מבחינת החייב, זהו טעם מרכזי לפעול בשקיפות — ניסיון להבריח נכסים אינו רק חסר תועלת בהליך מסודר, אלא עלול להתפרש כחוסר תום לב ולפגוע קשות בסיכויי ההפטר.
לאורך השנים ראיתי כמה דפוסי טעות שחוזרים על עצמם, וכולם ניתנים למניעה בהיוועצות מוקדמת:
המכנה המשותף לכל הטעויות האלה הוא זמן ומידע. חייב שמבין את מצבו מוקדם, ופועל לפי תמונה מלאה ולא מתוך בהלה, כמעט תמיד מגיע לתוצאה טובה יותר — בין אם בהתנגדות מוצלחת, בין אם בהסדר, ובין אם בכניסה מסודרת להליך שיוביל בסופו לשיקום.
קבלת בקשת נושה היא רגע שדורש קור רוח ופעולה, לא שיתוק. הצעד הראשון הוא לקרוא את המסמך במלואו ולזהות שני דברים: מהו החוב הנטען, ומהו המועד האחרון להגיב. מכאן, כדאי לאסוף את כל המסמכים הרלוונטיים — פסקי דין, התכתבויות, אישורי תשלום, הסכמים — ולבחון בכנות אם החוב אכן מוצק או שיש עליו מחלוקת אמיתית.
במקביל, כדאי לצייר לעצמך תמונה מפוכחת של המצב הכלכלי: מה נכנס, מה יוצא, ומה באמת אפשר לשלם. התמונה הזו היא שתקבע אם עדיף להתנגד, להציע הסדר, או אולי לראות בהליך הזדמנות לשיקום מסודר. אין תשובה אחת שמתאימה לכולם — ולכן ככלל מומלץ להיוועץ מוקדם ככל האפשר, בעוד יש זמן לפעול ולא רק להתגונן ברגע האחרון. שכר הטרחה נקבע לפי מורכבות התיק והיקפו, ושיחת בחינה ראשונית היא ללא התחייבות.
כל מקרה שונה. תכתוב לי בוואטסאפ עם הפרטים ואני אענה אישית ואסביר מה האפשרויות שלך.
💬 שאל אותי בוואטסאפ