סעיף 1 לחוק מגדיר את 3 המטרות העיקריות: שיקום כלכלי של החייב, חלוקה הוגנת של הנכסים בין הנושים, ויעילות הליך משפטי. זה הסעיף הפותח שמשנה לחלוטין את הגישה מ"פשיטת רגל" ל"שיקום כלכלי".
📖 מקור: חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, סעיף 1 · נוהל 18.1 (ינואר 2026) · המסמך הרשמי
"מטרות החוק הן: (1) להביא לידי שיקומו הכלכלי של היחיד; (2) למקסם את התמורה לנושים; (3) להגביר את הוודאות והיעילות של הליכי חדלות פירעון."
סעיף 1 הוא הסעיף החשוב ביותר בחוק החדש. לראשונה בישראל, החוק מצהיר במפורש: השיקום של החייב הוא המטרה הראשונה, לפני כסף לנושים. זה שינוי תפיסתי דרסטי מהחוק הישן (פקודת פשיטת הרגל 1980) שהתמקד באכיפה ובהענשה.
הסעיף הזה הוא הבסיס לכל הזכויות שלך בחוק. כל הגנה (סעיף 22), הגבלה על הנושים (סעיף 124), זכות לחשבון בנק (סעיף 4) — נובעים מהמטרה הראשונה: שיקום כלכלי. בית משפט וממונה חייבים לפרש את החוק לטובת השיקום של החייב, גם כשיש מחלוקת.
בתיק שטיפלתי בו, נושה דרש למכור את דירת המשפחה כי שווייה עלה משמעותית על המשכנתה. ציטטתי בפני בית משפט את סעיף 1: "אם השיקום הכלכלי הוא המטרה — מכירת הדירה עם 4 ילדים תפגע בו אנושות". בית משפט קיבל את הטיעון. הדירה נשארה.
סעיף 1 לחוק חדלות פירעון 2018 נראה "טכני" — רשימת הגדרות מילון. בפועל, ההגדרות האלה קובעות את הכל: מי נחשב "חייב", מה זה "חוב", מי "נושה", מה זה "תאגיד". אם משהו לא נופל להגדרה בסעיף 1 — הוא לא חלק מהמשחק. אדם עצמאי או חברה — שני אופני התנהלות שונים לחלוטין בהליך.
עוסק מורשה ופטור הם אדם פרטי — לא תאגיד. הם פותחים הליך חדלות פירעון אישית, לא הליך תאגיד. החובות העסקיים שלהם נכנסים לתוך ההליך האישי.
ערבות אישית (לחבר / קרוב) שעדיין לא הופעלה — לא נחשבת ל"חוב קיים". רק אחרי שהנושה דורש מהערב לפרוע — היא הופכת לחוב. עד אז, רק חיוב מותנה.
בחוק, הנושה הוא הבעלים הנוכחי של החוב — לרוב חברת גביה. צריך להגיש להן את החוב, לא לבנק המקורי. אם לא ברור מי הבעלים — אפשר לבקש מהבנק המקורי הצהרה על מי קנה את החוב.
תלוי בערבות. אם החברה חייבת ואין לך ערבות אישית — אתה לא חייב. אם חתמת על ערבות לבנק / ספק — אתה חייב אישית את החוב הזה. הליך אישי מטפל בערבויות. הליך תאגיד צריך להיפתח נפרד לחברה עצמה.
החוק לא מבדיל. סעיף 1 כולל כל סוג חוב: בנקאי, מסחרי, אישי, ערבויות, מזונות (חלקית), חובות מס. כולם חוב אחד לעיניי ההליך, עם דירוגים שונים בעדיפות התשלום.
כל מצב שונה. אם המידע פה לא עונה על השאלה שלך — תכתוב לי בוואטסאפ ואני אענה אישית.
💬 שאל אותי בוואטסאפאני ירון בוכובזה, עורך דין עם 14 שנות התמחות ייחודית בחדלות פירעון. כל יום אני מקבל שיחות מאנשים שמנסים להבין סעיף ספציפי בחוק — והם לא מצליחים. החוק עצמו כתוב משפטית, האתרים הממשלתיים יבשים, ועו"ד אחרים מסבירים בצורה כללית מדי.
בדף הזה אני אסביר לך את ההגדרות הבסיסיות בחוק חדלות פירעון (סעיף 1) כפי שאני באמת רואה את זה — מהזווית של מי שטיפל ב-500+ תיקים בעולם החובות, ופוגש את הסעיף הזה מדי שבוע בעבודה אמיתית.
משה (שם בדוי) פנה אליי לאחרונה מבולבל לגמרי. הוא עוסק מורשה שהעסק שלו הסתבך, ושאל אותי: "האם אני נחשב חייב פרטי או תאגיד?" השאלה הזאת בלבד שווה אלפי שקלים — כי אם הוא נחשב לתאגיד, הוא היה צריך לפתוח שני הליכים נפרדים. הסברתי לו שעוסק מורשה הוא אדם פרטי לכל דבר, גם אם הוא מנהל עסק. החובות העסקיים שלו נכנסים לתוך ההליך האישי. תוך 4 חודשים פתחנו הליך אחד, חסכנו עלויות כפולות, והוא קיבל צו פתיחה.
סעיף 1 מגדיר את המושגים הבסיסיים של החוק. נראה "טכני" — אבל בפועל, זה מה שקובע מי אתה בעיניי החוק.
ההגדרות הקריטיות ביותר:
הטעות הנפוצה שאני רואה — אנשים מבלבלים בין "חוב" ל"חיוב מותנה". ערבות אישית שעדיין לא הופעלה — היא לא חוב לפי הסעיף הזה. רק כשהנושה דורש מהערב לפרוע — היא הופכת לחוב.
כשלקוח מגיע אליי עם שאלה בנושא הגדרות בסיסיות, אני עושה 3 דברים:
השירות שלי דיגיטלי מלא. אתה לא צריך לבוא למשרד. כל ההליך — מהשיחה הראשונה ועד צו ההפטר — מתבצע דרך וואטסאפ, מייל, gov.il, ופגישות וידאו במידת הצורך.
אדם פרטי לכל דבר. החובות העסקיים נכנסים לתוך ההליך האישי. לא צריך לפתוח שני הליכים.
לא, היא חיוב מותנה. רק כשהנושה דורש מהערב לפרוע — היא הופכת לחוב לפי הסעיף.
רק אם חתם על ערבות אישית. עצם בעלות במניות לא יוצרת חבות אישית.
חברת הגביה היא הנושה הנוכחי, גם אם החוב היה במקור לבנק. צריך להגיש להן את החוב.
כן. כל חובה כספית קיימת. גם חובות "לא רשמיים" — אם תוכל להוכיח אותם.
אם הסעיף הזה רלוונטי למצב שלך — אל תחכה. ייעוץ ראשוני אצלי הוא ללא התחייבות, ולוקח 15-30 דקות. אתה תקבל תמונה ברורה של המצב, האפשרויות, והדרך הנכונה קדימה.
3 דרכים לפנות אליי:
סעיף 1 הוא סעיף ההגדרות של החוק. אבל אל תזלזל בו — הגדרות מנחות את כל הפרשנות. הבנת ההגדרות הספציפיות של החוק = הבנת הכלים שעומדים לרשותך.
"חייב" — אדם פרטי או עצמאי שאינו יכול לפרוע את חובותיו. הגדרה רחבה במכוון — כדי לאפשר כניסה להליך.
"חוב" — כל התחייבות כספית שיש לאדם, בין אם נדרשת מיד או בעתיד. כולל ערבויות, חיובים על דבר עתידי.
"נושה" — מי שיש לו זכות לדרוש מהחייב סכום כספי. בנק, חברת אשראי, נושה פרטי, רשות מס.
"הכנסה פנויה" — ההכנסה אחרי תקציב מוגן והוצאות מוצדקות. זה הסכום שיכול ללכת לתשלום חוב.
"נכס" — כל דבר שיש לו ערך כספי. דירה, רכב, חיסכון, פנסיה, זכויות תביעה.
"הפטר" — שחרור מחיוב לפרוע חוב. סיום ההליך = הפטר על החובות שנכללו.
הגדרה רחבה במכוון. גם אדם עם הכנסה גבוהה יכול להיות "חייב" אם החובות גדולים מהיכולת לפרוע תוך זמן סביר.
חוב הוא חוב — לא משנה אם לבנק, פרטי, או למדינה. כל אלה ניתנים למחיקה בהפטר, למעט חריגים (מזונות, קנסות פליליים).
זו ההגדרה החשובה ביותר לחישוב התשלום החודשי. אם ההכנסה הפנויה היא 0 — תשלום מינימלי. אם גבוהה — תשלום משמעותי.
כן. אם חתמת ערבות להלוואה של אחר — זה חוב שלך. אם הלווה לא משלם, אתה חייב. הערבות נכללת בהליך וניתנת למחיקה בהפטר.
כן. מטבעות דיגיטליים (Bitcoin, Ethereum) הם נכסים. חובה לחשוף לפי סעיף 118. ניתן לעקל לפי שווי השוק.
אתה גם וגם. הכספים שאחרים חייבים לך — נכסים שלך, חובה לחשוף. הכספים שאתה חייב — חובות שלך, נכללים בהליך.
סעיף 1 הוא הסעיף הפותח של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, ולא במקרה. המחוקק בחר לפתוח דווקא בהצהרת מטרות, לפני ההגדרות, לפני סוגי ההליכים ולפני כל כלל טכני אחר. בכך הוא נותן לקורא — לחייב, לנושה, לבית המשפט ולממונה — את "המצפן" של כל החוק. כל מה שבא אחרי סעיף 1 אמור להיקרא לאורו. כשמתעוררת מחלוקת פרשנית בסעיף מאוחר יותר, הכלל הפרשני הבסיסי הוא לבחור בפירוש שמקדם את המטרות שנקבעו כאן.
חשוב להבין: סעיף 1 אינו מקנה לחייב זכות קונקרטית מסוימת ואינו קובע נוהל. הוא קובע ערכי יסוד. הזכויות הקונקרטיות — ההגנה על הקיום היומיומי, ההסדרה של יחסי הנושים, לוחות הזמנים — מפוזרות בסעיפים אחרים לאורך החוק. אבל כולן נגזרות מהרוח שסעיף 1 מתווה. לכן גם אם הסעיף נראה "הצהרתי", למעשה הוא אחד הכלים המעשיים ביותר בידי חייב שמבקש להסביר לבית המשפט למה יש לפרש מצב מסוים לטובת השיקום שלו.
כדי להבין את עוצמת סעיף 1, צריך לזכור מה היה קודם. עד לכניסת החוק לתוקף, הליכי חדלות הפירעון של יחידים נשלטו בעיקר בידי פקודת פשיטת הרגל משנת 1980. הגישה שם נטתה להיות עונשית ובירוקרטית: החייב נתפס קודם כול כמי שכשל, ההליכים נמשכו לעיתים שנים ארוכות ללא מועד סיום ברור, והסטיגמה של "פושט רגל" ליוותה אדם זמן רב אחרי שכבר לא נותרה לו יכולת לפרוע.
החוק החדש שינה את נקודת המוצא. עצם שמו — "חדלות פירעון ושיקום כלכלי" — מציב את השיקום כחלק מזהות החוק, לא כתוצאת לוואי. סעיף 1 הוא הביטוי המרוכז של השינוי הזה: הוא מצהיר במפורש שהמטרה אינה להעניש את מי שנקלע לחובות, אלא לאפשר לו לחזור למעגל הכלכלי כאדם מתפקד, תוך שמירה על האינטרס הלגיטימי של הנושים. ככלל, זהו מעבר מתפיסה של אכיפה לתפיסה של הבראה מוסדרת.
בעולם המשפט, כשחוק פותח בהצהרת מטרות, מדובר במה שמכונה "תכלית החקיקה". כאשר לשון סעיף מסוים אינה חד-משמעית וניתן לפרש אותה בכמה דרכים, בית המשפט אינו בוחר באקראי — הוא שואל: איזה פירוש משרת בצורה הטובה ביותר את המטרות שהמחוקק הציב בתחילת החוק? כאן נכנס סעיף 1 לתמונה. הוא מספק את אמת המידה שלאורה נבחנת כל מחלוקת פרשנית.
המשמעות המעשית לחייב היא גדולה. גם כשאין סעיף מפורש שאומר בדיוק מה מגיע לו במצב נתון, אפשר לטעון: "פירוש כזה סותר את מטרת השיקום הכלכלי שבסעיף 1, ולכן יש להעדיף פירוש אחר". החוק קובע את המטרות במפורש, ולכן זהו טיעון לגיטימי ומקובל. עם זאת, סעיף מטרה אינו "כרטיס פתוח": הוא מכוון פרשנות של סעיפים אחרים, אך אינו מבטל אותם ואינו יוצר יש מאין זכות שהחוק שלל במפורש. מומלץ להיוועץ כדי לדעת מתי טיעון תכליתי אכן ישים.
המטרה הראשונה, ולפי סדר ההצגה גם המרכזית, היא להביא ככל האפשר לשיקומו הכלכלי של החייב. הרעיון הוא לאפשר לאדם שנקלע לחדלות פירעון פתיחה מחדש — לצאת מההליך בלי המשקל של חובות שאין לו יכולת אמיתית לפרוע, ולחזור לתפקד ככל אדם. ככלל, מטרת השיקום כוללת גם את שילובו מחדש של החייב במרקם החיים הכלכליים: היכולת להתפרנס, לנהל חשבון, ולתכנן קדימה בלי לחיות בצל אינסופי של גבייה.
שיקום אינו "מחיקה אוטומטית של הכול". הוא איזון: החייב נדרש לשתף פעולה, לגלות את מצבו בכנות ולתרום מיכולתו לפי מה שנקבע לו, ובתמורה מקבל אופק וסיום. ההיגיון הכלכלי שמאחורי המטרה פשוט — אדם שמשוקם וחוזר לעבוד ולצרוך תורם למשק, בעוד אדם שלכוד לצמיתות בחובות אינו מיטיב עם איש, גם לא עם הנושים. לכן השיקום אינו "ויתור" לחייב אלא מדיניות כלכלית מכוונת.
המטרה השנייה עוסקת בצד השני של המשוואה: להשיא, כלומר להגדיל ככל האפשר, את החלק מהחוב שייפרע לנושים. החוק אינו מתעלם מהנושים ואינו מוחק חובות "סתם כך". הוא מבקש שהתמורה שאפשר לגייס מנכסי החייב ומהכנסתו הפנויה תגיע לנושים בצורה מסודרת ומרבית, במקום להתבזבז בהתרוצצות משפטית.
כאן טמון עקרון חשוב: החלוקה בין הנושים נעשית בצורה מאורגנת, ולא בשיטת "כל הקודם זוכה". במקום מרוץ שבו הנושה האגרסיבי ביותר תופס את מה שיכול והשאר נשארים בידיים ריקות, ההליך אוסף את הנכסים למסגרת אחת ומחלק אותם לפי סדר וכללים. ככלל, החוק שואף לשוויון בין נושים מאותה מדרגה, לצד עדיפויות מוגדרות למי שהחוק העניק להם מעמד מיוחד. התוצאה נועדה להיות הוגנת יותר — גם כלפי הנושים עצמם, שכן חלוקה מסודרת מפחיתה עלויות ומגדילה את העוגה הכוללת שיש לחלק.
המטרה השלישית היא להגביר את הוודאות והיעילות של הליכי חדלות פירעון. זו אולי המטרה ה"טכנית" ביותר, אך השפעתה על החיים היא עצומה. תחת הגישה הישנה, הליכים נמשכו לעיתים שנים רבות בלי מועד סיום ידוע, וגם החייב וגם הנושים חיו באי-ודאות ממושכת. החוק החדש מבקש מסגרת ברורה: תקופת בדיקה, תוכנית פירעון בפרק זמן ידוע מראש, ואופק לסיום.
ודאות היא ערך בפני עצמו. חייב שיודע כמה זמן צפוי ההליך להימשך יכול לתכנן את חייו; נושה שיודע מתי ובאיזה אופן תחולק התמורה יכול לכלכל את צעדיו. יעילות פירושה גם הפחתת עלויות ובירוקרטיה — פחות משאבים מתבזבזים על ההליך עצמו, ויותר נשאר לחלוקה בפועל. שלוש המטרות יחד אמורות ליצור הליך שהוא גם אנושי כלפי החייב, גם הוגן כלפי הנושים, וגם מהיר וצפוי דיו כדי לשרת את שניהם.
שלוש המטרות אינן תמיד מושכות לאותו כיוון. שיקום החייב עשוי לגרוס מנכס שהנושים רצו לממש; מקסום התמורה לנושים עשוי לדחוק בחייב; ולעיתים היעילות מחייבת פשרה בין השניים. בדיוק בשביל זה קיים סעיף 1 — הוא אינו מבטיח שכל מטרה תמומש במלואה, אלא מציב את המטרות שביניהן צריך לאזן. בית המשפט והממונה נדרשים לשקלל את שלושתן במבט על נסיבות התיק הקונקרטי.
האיזון הזה אינו נעשה בחלל ריק. שיקול מרכזי שמלווה אותו הוא תום הלב של החייב. ככלל, חייב שפועל בשקיפות, מגלה את נכסיו והכנסותיו ומשתף פעולה — מחזק את זכותו להישען על מטרת השיקום. לעומת זאת, ניסיון להסתיר נכסים או להעדיף נושה מסוים על חשבון האחרים פוגע באיזון ומחליש את מעמד החייב. סעיף 1 אינו נותן לחייב "הנחה" ללא תנאי; הוא מציב מטרה שמתגשמת דרך התנהלות ראויה.
מבחינה מעשית, סעיף 1 הוא נקודת העוגן של כמעט כל טיעון לטובת החייב. כשמתעוררת שאלה — האם לממש נכס מסוים, כמה לקבוע כתשלום חודשי, האם להסיר הגבלה — אפשר לחזור למטרת השיקום ולשאול אם ההחלטה המבוקשת מקדמת אותה או מסכלת אותה. הסעיף הופך את השיקום מ"בקשה של החייב" ל"מטרה שהחוק עצמו הציב", וזה הבדל מהותי בכובד המשקל של הטיעון.
בה בעת, חשוב לנהל ציפיות. סעיף 1 אינו מבטיח תוצאה ואינו קובע מראש מה ייפסק בתיק מסוים. הוא כלי פרשני ומכוון, לא ערובה. כל תיק נבחן לגופו לפי נסיבותיו, לפי היקף החובות והנכסים, לפי ההתנהלות ולפי הסעיפים הקונקרטיים הרלוונטיים. לכן הדרך הנכונה להשתמש בסעיף 1 היא כרקע וכעוגן ערכי לצד הסעיפים המעשיים, ולא במקומם. בכל מצב ספציפי מומלץ להיוועץ כדי לבחון כיצד המטרות מתורגמות למעשה בתיק הקונקרטי.
הדוגמאות הבאות הן כלליות ונועדו להמחשה בלבד. הן אינן תיאור של תיק אמיתי, אינן מבטיחות תוצאה, וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו.
להמחשה בלבד — נכס מול שיקום: נניח חייב שבבעלותו כלי עבודה שבאמצעותו הוא מתפרנס. מימוש מיידי של אותו כלי היה מגדיל במעט את התמורה לנושים, אך היה שולל מהחייב את מקור ההכנסה שנועד לממן את התוכנית ואת שיקומו. כאן מתח בין המטרה הראשונה לשנייה, ואת הכף מכריעים לאור סעיף 1 ולאור הסעיפים המעשיים החלים.
להמחשה בלבד — ודאות מול התמשכות: נניח שני מסלולים אפשריים, האחד מהיר ובעל מועד סיום ידוע והשני עשוי לגרד עוד סכום קטן אך להימשך שנים. מטרת הוודאות והיעילות שבסעיף 1 תומכת, ככלל, בהעדפת מסלול שמעניק אופק ברור, אלא אם ההפרש בתמורה לנושים משמעותי דיו כדי להצדיק המתנה.
להמחשה בלבד — תום לב: נניח חייב ששכח לציין נכס קטן וטעותו תוקנה בגילוי מיוזמתו, לעומת חייב שהסתיר נכס במכוון. גם אם שווי הנכס דומה, ההתנהלות שונה לחלוטין, וסעיף 1 — שמעמיד את השיקום כמטרה של מי שפועל בהגינות — מוביל ליחס שונה בין השניים.
טעות ראשונה — "סעיף 1 מבטיח לי מחיקת חובות". אינו מבטיח. הוא מציב את השיקום כמטרה, אך התוצאה בכל תיק תלויה בנסיבות, בהתנהלות ובסעיפים המעשיים. אין בסעיף הבטחה לתוצאה מסוימת.
טעות שנייה — "מכיוון שהשיקום ראשון, האינטרס של הנושים לא נספר". להפך. השאת התמורה לנושים היא מטרה מפורשת בסעיף עצמו. החוק מאזן, לא מבטל צד.
טעות שלישית — "זה רק סעיף הצהרתי, אין לו משמעות מעשית". ההפך הוא הנכון. כסעיף מטרה הוא מכוון את פרשנות כל החוק, ולעיתים הוא הטיעון החזק ביותר במצב שאין לו סעיף מפורש. הוא הצהרתי בניסוח, אך מעשי מאוד בהשלכה.
ככלל לא. סעיף 1 קובע מטרות ומכוון פרשנות, אך הזכויות הקונקרטיות מופיעות בסעיפים אחרים בחוק. בפועל משלבים בין מטרת הסעיף לבין הסעיף המעשי הרלוונטי.
אף מטרה לא "מנצחת" באופן קבוע. החוק מציב את שלושתן זו לצד זו ומצפה לאיזון לפי נסיבות התיק. סדר ההצגה מדגיש את מרכזיות השיקום, אך אין בו ויתור על יתר המטרות.
אפשר להשתמש בו כטיעון תכליתי — כלומר לטעון שפירוש מסוים מקדם את מטרות החוק. זהו טיעון מקובל, אך הוא מכוון פרשנות של סעיפים אחרים ואינו יוצר זכות שהחוק שלל במפורש. מומלץ להיוועץ לגבי ישימותו במצב ספציפי.
קשר הדוק. מטרת השיקום מיועדת לחייב שפועל בהגינות, מגלה את מצבו ומשתף פעולה. התנהלות בתום לב מחזקת את ההישענות על סעיף 1, ואילו הסתרה או העדפת נושה פוגעות בה.
החוק מסדיר חדלות פירעון של יחיד ושל תאגיד כאחד, אך תוכן ההליכים שונה ביניהם. הצהרת המטרות מהווה מסגרת ערכית לחוק כולו, וההתאמה למקרה הספציפי נעשית דרך הסעיפים הרלוונטיים לכל סוג.
הצהרת המטרות שבסעיף 1 אינה נשארת בגדר עיקרון מופשט — היא מקבלת ביטוי מעשי בסעיפים רבים לאורך החוק. מטרת השיקום הכלכלי מזינה, למשל, את ההסדרים שנועדו להגן על הקיום היומיומי של החייב ומשפחתו ולאפשר לו להמשיך להתפרנס במהלך ההליך. מטרת השאת התמורה לנושים מזינה את הכללים שמסדירים את איסוף הנכסים, את חלוקתם ואת סדרי העדיפות ביניהם. מטרת הוודאות והיעילות מזינה את לוחות הזמנים המובנים של ההליך — תקופת הבדיקה ותוכנית הפירעון שבסופה אופק לסיום.
בכך נוצר קשר ישיר בין הסעיף הפותח לבין הסעיפים המעשיים: כשקוראים סעיף מאוחר יותר, אפשר לשאול לאיזו משלוש המטרות הוא נועד לשרת, והתשובה מסייעת להבין את היקפו ואת אופן יישומו. זו גם הסיבה שכדאי לקרוא את סעיף 1 לא כפתיח טקסי אלא כמפתח פרשני. חייב שמבין את שלוש המטרות מבין למעשה את ההיגיון של החוק כולו, ויכול לזהות בקלות רבה יותר היכן מצבו נופל לרוח החוק. ככלל, ההבנה הזו אינה תחליף לבחינה פרטנית של הסעיפים החלים על תיק מסוים, אלא בסיס שממנו אפשר לצאת לבירור מדויק יותר.
סעיף 1 הוא הצהרת המטרות של חוק חדלות פירעון: שיקום כלכלי של החייב, השאת התמורה לנושים, וודאות ויעילות ההליך. הוא אינו נותן זכות קונקרטית ואינו מבטיח תוצאה — אך הוא המצפן שלאורו נקרא כל שאר החוק, ולעיתים הכלי החזק ביותר להסביר מדוע יש לפרש מצב מסוים לטובת השיקום. השילוב הנכון הוא בין רוח הסעיף לבין הסעיפים המעשיים.
בשורה התחתונה, הערך הגדול של סעיף 1 הוא בכך שהוא ממסגר את כל ההליך כמסע של הבראה מוסדרת ולא של הענשה. עבור חייב שנקלע לחדלות פירעון בתום לב, זו נקודת מוצא חשובה: החוק אינו רואה בו כשל שיש להעניש, אלא אדם שהמערכת מבקשת להחזיר לתפקוד כלכלי, לצד שמירה על זכויות הנושים. ההבנה הזו לבדה משנה לעיתים את האופן שבו אדם ניגש להליך — בפחות חשש ובמפגש מיודע יותר עם הכללים. עם זאת, אין להסיק מכך תוצאה כלשהי בתיק ספציפי; כל מקרה נבחן לגופו לפי נסיבותיו ולפי הסעיפים החלים עליו.
להעמקה אפשר לעבור אל סעיף 4 ואל שאר סעיפי החוק, או לקרוא את המדריך המלא לחוק חדלות פירעון. כל מצב הוא ייחודי, וכדי לבחון כיצד המטרות שבסעיף 1 מתורגמות למעשה בתיק שלך — מומלץ להיוועץ. אפשר ליצור קשר לבירור ראשוני, ללא התחייבות.